סיפורי ירושלים

זעקת הרב

שלושה שבועות לפני כ"ח באייר תשכ"ז – בשנת 1967, נחגג יום העצמאות הי"ט למדינת ישראל.
עוזי נרקיס, אלוף פיקוד מרכז באותה תקופה, מספר על יום זה בספרו "אחת ירושלים":
ערב יום העצמאות תשכ"ז סיירתי לאורך הקו העירוני עם המשורר חיים גורי,
רע וידיד מימי מדורות הפלמ"ח וקרבות הנגב.
עברנו משכונה לשכונה מעמדה לעמדה והתעכבנו בצפון תלפיות.
שאלני גורי: "אמור, עוזי, כמה זמן נוכל להמשיך לחנך את ילדינו על התנ"ך,
וארץ התנ"ך נמצאת רובָּה מחוץ להישג ידינו... האם ויתרנו עליה"?
בשאלתו ביטא את אשר כרסם בליבי במשך שנים.
עניתי: "לעיתונאי שבך אין אלוף הפיקוד יכול להשיב רשמית.
אך אוכל לומר לך – לא ויתרנו. מותר לשאוף, מותר לקוות, מותר לחלום"...
–  –   —  —
באותו יום, בשכונה אחרת בירושלים, חגג הרב צבי יהודה קוק את יום ההולדת התשעה-עשר למדינתנו הצעירה בסעודת מצווה, בשיר-הלל ובהודאה עם תלמידיו בישיבת 'מרכז הרב'.
מתנה ייחודית קיבל כל אחד באותו יום העצמאות, מעין מזכרת משמחת עצמאותנו ובה תמונת הכותל המערבי המעוטר במילות שבועת-הדורות "אם אשכחך ירושלים - תשׁכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
 
לפתע החל הרב לספר לתלמידיו את זיכרונות תחושותיו באותם רגעים היסטוריים של החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה, מילים שקיבלו לימים את הכינוי: "מזמור י"ט למדינת ישראל".
לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד וַאדום כי נטל עלי.
באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו"!
ואז, במפתיע, הרים הרב צבי יהודה את קולו והחל שואג בזעקה נוראית, מתוך המיית לבו:
איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?!
איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'?!
הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!
 
עשרות התלמידים שהצטופפו סביב רבם בחדר האוכל של הישיבה, הקשיבו בדממה, נסערים מהדברים שיצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. לימים, כתב תלמידו חנן פורת:
"וכל מי שהיה עד לאותן זעקות, וראה את מורנו ורבנו תובע את עלבונה של ארץ ישראל הקרועה לגזרים, לא ישכח מעמד זה כל ימי חייו"...
–  –   —  —
באותו הזמן בדיוק, במרחק רחובות ספורים משם, נערך בבנייני האומה ברוב עם 'פסטיבל הזמר העברי' של יום העצמאות. לבקשת טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, בוצע לראשונה שירה המופלא של נעמי שמר, 'ירושלים של זהב', ע"י מי שהייתה אז חיילת אלמונית וצעירה, שולי נתן.
שמר הצליחה לארוג לתוך שיר אחד את שבועת דוד המלך 'אם אשכחך ירושלים', עם שאלת 'איכה' – הנושאת את שם מגילת החורבן. היא ארגה גם את הבטחת רבי עקיבא לאשתו, עם כיסופיו של רבי יהודה הלוי לירושלים. המארג הפך לשיר מיוחד, ירושלמי כל כך, שיר שלימים כמעט החליף את המנון המדינה.
–  –   —  —
ואז, באותה שעה בה זעק הרב 'איפה ירושלים שלנו?', ובפסטיבל הזמר העברי ביקשו 'הדרן' לשיר 'ירושלים של זהב', קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין, הודעה מודיעינית שצבא מצרים נכנס לחצי האי סיני והתמקם לאורך הגבול (למעשה, הכרזת מלחמה). מכאן והלאה התגלגלו האירועים במהירות. נשיא מצרים נאצר סגר את מיצרי טיראן. סוריה וירדן חברו למצרים בהסכם נגד ישראל. ישראל שילבה כוחות לממשלת אחדות לאומית, לראשונה מאז קום המדינה. המדינה נכנסה לתקופת המתנה וחרדה מהבאות.
איש מהקהל ששמע את שיר הגעגוע לעיר של זהב, או מהתלמידים ששמעו את זעקת רבם, לא יכול היה לנחש באותם רגעים את התהפוכות ההיסטוריות שתעבור מדינת ישראל בתוך שלושה שבועות בלבד, ואיך בבת אחת יהפכו הזעקה והשיר לאקטואליים כל כך.
אחד התלמידים סיפר, שכאשר שב לביתו באותו מוצאי יום העצמאות, וזעקת רבו עדיין מהדהדת באוזניו, שמע את שידור הרדיו מפסטיבל הזמר העברי, ואת השיר החדש 'ירושלים של זהב'. הוא שמע את קהל האלפים בבנייני האומה מצטרף לפזמון המופלא. השירה ריגשה אותו כל כך, עד שלמרות שהשעה הייתה חצות הלילה, מיהר לבית רבו כדי לשתף אותו בשירת האלפים כשכולו נרגש ונלהב.
הרב, בדמעות של גיל בעיניו, ענה ואמר: "אם כל אלו שרו שם כך, וודאי הוא שנגיע לשם".

זעקת הרב

בדמייך חיי

מלחמת ששת הימים החלה. הפריצה לירושלים החלה.
גם הפצצת האויב את כוחותינו החלה. ההפצצות רדפו אחר הכוחות. גם אחרי החובש שלמה אפשטיין, שנע מפצוע לפצוע, עד שהגיע סמוך ליוסף חגואל.
–  –   —  —
בבית החולים סיפר יוסף חגואל לעיתונאי דב גולדשטיין על המפגש הטראגי בין החובש לבינו:
קידמו את פנינו באש ארטילריה עזה. כשהגענו לתוך הרחוב ספגנו את הקורבנות הראשונים.
מכיוון חזית הפלוגה צעקו את הצעקה הידועה שמקפיאה לך את הדם :"חובש"!
שלמה זינק עם האלונקה.
קיבלנו פקודה לסגת קצת לאחור, עד שיפרצו את הגדרות של המתחם הירדני.
בינתיים ראיתי את שלמה ועוד כמה חיילים רצים במהירות עם האלונקה. עוד הספקתי לראות את הפצוע. נדמה לי שהכרתי אותו. פגז מרגמה נחת קרוב אלינו, אל האלונקה ואלי. הרגשתי איך אני מתרומם באוויר. עפתי גבוה מאוד. כשנפלתי על הקרקע הרגשתי ששתי רגלי שותתות דם. לשנייה הייתי בהלם. אחר כך אמרתי 'חבל, יותר לא אהיה מסוגל לצנוח בחיי'. פחדתי להסתכל. הייתי בטוח ששתי רגליי נקטעו. היו כאבים נוראיים, הדם נזל. לידי ישב פצוע אחר, גם אני ניסיתי להתיישב. היו סביבי פצועים רבים.
שלמה אפשטיין הגיע. הוא התחיל לחתוך בסכין את מכנסיי כדי להגיע אל הפצעים הגדולים. לפתע החלו הפצועים לצעוק: "הם מפגיזים אותנו ! ישר אותנו! הפגזים מתקרבים אלינו!" הכל מסביב להט, בער, התפוצץ. זה נמשך שניות. מישהו צעק לברוח מהשטח! מי שיכול – שיסתלק!" אזרתי עוד פעם כוח וניסיתי לקום. שלמה היה מאחורי ועזר לי. לא יכולתי לעמוד, הרגליים הפצועות לא נשמעו לי, נפלתי, התחלתי להזדחל, רציתי להגיע לפחות אל הקיר של המקלט, שיגן עלי באופן חלקי, מצד אחד.
 כשגררתי את גופי אל הקיר שמעתי שריקה קרובה של פגז. ידעתי זהו זה! החיים הלכו. אין מה לעשות. שמעתי את שלמה אומר לי : אל תדאג, אל תדאג!
הוא דחף אותי קצת, הצמיד אותי אל הקיר, אני שכבתי נסמך אל קיר המקלט, והוא שכב עלי וכיסה אותי. לא הספקתי להגיד מילה. הכל התרחש תוך שברירי שניות. הפגז נפל שני מטרים ממנו, פגז מרגמה 81 מ"מ. שנינו עפנו לגובה, הרגשתי שהוא נקרע ממני, כשנפלתי על הארץ לא הייתי בטוח שאני חי. הייתי ספוג דם, לא ידעתי שזהו גם דמו של שלמה. סגרתי את העיניים, לא רציתי למות ככה. לא רציתי לראות מה שנשאר ממני, רציתי לזכור את עצמי שלם.
כמו מבעד לאיזה ערפל שמעתי מישהו אומר : "הוא מסוכן, קחו אותו מכאן".
–  –   —  —
לא ראיתי אף אחד על ידי. חיפשתי את שלמה, הוא לא היה שם, שמו אותי על אלונקה.
בדרך לבית החולים איבדתי את ההכרה.
בבית החולים ביקור חולים הזריקו לי זריקה והעבירו אותי להדסה.
התעלפתי כל כמה שניות והתעוררתי. בהדסה החזירו אותי להכרה מלאה.
שאלתי: "איפה שלמה? מה קרה לו?"
סיפרו לי שהוא נהרג. שוב התעלפתי.
 
כשהתעוררתי כבר היה בוקר, קראתי לאחות. אמרתי לה שאני רוצה להגיד לה משהו. זמן רב לא היה לה, הגיעו פצועים רבים.
צעקתי: "אני אשם! אני אשם! אני הרגתי את שלמה! אני לא רוצה לחיות במקומו! אין לי זכות! אלה החיים שלו! למה הוא נתן לי אותם?!"
–  –   —  —
במלאת שלושים לנפילתו של שלמה קרה לי דבר מוזר, אני לא יכול להסביר את זה. הגעתי לאזכרה בירושלים, על קביים. רציתי לגשת אל המשפחה, רציתי לדבר אליהם. לא יכולתי, לא היה לי כוח נפשי. עמדתי מרחוק. חששתי, שיראו עלי באצבע, שיגידו : "הנה האיש שבגללו שלמה שלנו נהרג".
חיכיתי שהאנשים ילכו. אחר כך התקרבתי אל הקבר. רציתי לדבר אל שלמה, לא ידעתי מה להגיד לו, תודה? סליחה? או: תודה, וסליחה שלקחתי לך את החיים ? מה?
התקרבתי, עוד צעד. ועוד צעד. הרגשתי איזה טשטוש, איזה מין ערפל כזה, כמו אז, בשניות הראשונות אחרי הפציעה השנייה שלי, עם שלמה.
כשכבר עמדתי ליד הקבר הסתכלתי בלוחית הקטנה.
ואני יכול להישבע לך ששם היה כתוב באותיות בולטות : יוסף חגואל.
אני לא הבנתי ולא ידעתי מה מתרחש, אני הרי ידעתי ששם כתוב שלמה אפשטיין.
וניסיתי לזהות כל אות בנפרד. ולא יצא לי שלמה אפשטיין. רק יוסף חגואל. ואני ידעתי שזה לא נכון. כנראה עמדתי להתמוטט. כי הרגשתי שלקחו אותי משם. ידיים חזקות אחזו בי ואני מלמלתי : "מה כתוב שם? תקראו מה כתוב שם?"...
"אני מוכרח ללכת אל הוריו. אני מוכרח להגיד להם שאני חי בזכות בנם, שהוא נתן לי קרדיט לחיות".
–  –   —  —
קברו של שלמה אפשטיין בהר הרצל בירושלים, היה ליוסף חגואל כמקדש-מעט. הוא עלה אל הקבר פעמים רבות. עמד, התפלל והתייפח, אך לא בא בדברים עם המשפחה השכולה.
לימים נשא יוסף חגואל אשה, ונולד להם בן. לא היה ספק בליבם לרגע איך ייקראו לרך הנולד.
יוסף חגואל רצה להזמין לטקס ברית המילה את משפחתו של שלמה אפשטיין. חגואל עלה במיוחד לקברו בירושלים ביום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל, שם פגש בבת משפחה שהבטיחה להעביר את בקשתו להורים השכולים. כשיוסף התקשר להוריו של שלמה אפשטיין והציג את עצמו, הם ידעו היטב כי הדובר הוא האיש שקיבל את חייו במתנה מידי בנם שנפל. ההורים הביעו את נכונותם לבוא, ואכן ביום השמיני ללידת התינוק, באולמי 'אואזיס' ברמת גן, התכנסה המשפחה המורחבת כולה.
או אז הובא התינוק, בחליפה יפה, אדמוני.
אביו של שלמה אפשטיין התעטף בטלית, והיה סנדק. האם השכולה עמדה לצידו, ולידם האב הטרי.
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", קראו הנוכחים.
"ויקרא שמו בישראל: שלמה", קרא המוהל. תם הטקס.
 
אבא-אפשטיין העביר את התינוק להוריו.
אמא-אפשטיין ירדה מן הבמה הנמוכה כשהיא מתייפחת בבכי.
גם האב לא יכול היה לעצור את דמעותיו.
 
דמעות הכאב נמהלו בדמעות שמחה.
חיים בחיים נגעו.
חיים חדשים באו לעולם ולא יתנו לשכוח את מסירות הנפש של שלמה, החובש, שבאהבת העם והארץ, על שחרורה של ירושלים, נדם, וציווה לנו את החיים ואת משמעותם.

בדמייך חיי

חורבות

פועה שטיינר, תושבת הרובע היהודי כיום, הייתה ילדה קטנה שהתגוררה בעיר העתיקה בימי מלחמת העצמאות. בספרה "מתוך ההפיכה" היא מתארת את הרגעים הקסומים של ליל שבת בבית הכנסת החורבה, לפני שנחרב.
–  –   —  —
ליל שבת. זה עתה סיימה אמא לברך על הנרות הדולקים והיא נושקת לבנותיה הגדולות הממהרות ללכת. אבא, לבוש חליפת השבת הכהה שלו, מוציא סידורים מארון הספרים, ואנו יוצאות יחד איתו מן הבית. פוסעת אני לצדו של אבא בדרך ל"חורבה", ידי נתונה בתוך ידו הגדולה והחמה. לגופי – הסרפן החדש, סרפן צמר כחול-כהה עם כפתורי-זהב. לשערותיי הרחוצות – סרטי משי לבנים, שאמא קשרה בעניבה גדולה. נעמי, אחותי הגדולה, לבושה בגדי השבת היפים שלה, צועדת לימינו של אבא.
מכל עבר נוהרים אנשים ל"חורבה", כולם לבושים בגדי שבת, סידורים מתחת לבית שחיים. והנה נגלה לעינינו בניין בית-הכנסת הגבוה עם כיפתו הגדולה והעגולה. בחוץ לא חושך ולא אור, ובתוך בית-הכנסת אור גדול, אור המחמם את הלב. אנחנו מתיישבים על אחד מספסלי העץ המחוטבים. התפילה טרם החלה, ואני מנסה ללא הצלחה לספור את הנברשות המשתלשלות מן התקרה. כמה יפות הן וגדולות, ונטיפי הזכוכית הלבנה והשקופה, ממנה הן עשויות, מזדהרים לאור הרב, שבתוך בית הכנסת.
אבא אוהב להקדים לתפילה. הוא פותח ספר ולומד, ואני מתבוננת סביבי. מעולם לא שבעו עיני להביט ביופיו של בית-הכנסת שלנו. ה"חורבה" כולה שלנו.
על-יד אבא הייתי יושבת ומביטה – תחילה ברצפה המבריקה העשויה שיש לבן ובבימה הנהדרת המתנשאת באמצעו של האולם; אחר כך בקירות היפים, שחלונות רבים משובצים זכוכית צבעונית קבועים בהם, ובחלונות העליונים, שעליהם מצוירים סמלי שניים-עשר שבטי ישראל, מעשה אמן. ארון הקודש, שבקיר המזרח, היה תמיד מעורר בי יראת כבוד. הוא היה מצופה זהב ומכוסה פרוכת רקומה.
שקועה הייתי בהתבוננות סביבי, והנה כל הקהל כבר עומד על רגליו ומתפלל. בית-הכנסת מלא מפה לפה. כל האנשים לבושים חגיגית, ועל פניהם זוהר עליון, אור של שבת. אין להכיר ביניהם איש מאלה הטרודים כל ימות השבוע בטרדות פרנסה. היום כולם נראים כבני מלכים! אני מצטרפת יחד עם נעמי לשירה המתרוננת – "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". התפילה מסתיימת, ואני מוסיפה לשבת על הספסל. אין לי כל רצון לצאת מן המקום הנפלא הזה, אבל הקהל כבר מתפזר, ואבא אוחז בידי ומוביל אותי לפתח.
חושך בחוץ, אך אבא מספר סיפורים מרתקים כל-כך, עד שאינני שמה-לב יותר לדרך החשוכה. הוא מספר כתמיד סיפור מן התנ"ך, והסיפור מושך את הלב. אבא יודע לספרו בצורה כל-כך חיה, עד שאני חושבת, שהכל איננו סיפור, אלא מעשה שקרה לעיני ממש... והנה אנו כבר על-יד הבית.
-          אבא - אני קוראת - יש לי שאלה לשאלך, בטרם נכנס הביתה.
-          מה שאלתך ילדתי ?
-          אבא, אמור לי, כשבית המקדש ייבנה, האם הוא יהיה יפה כמו ה"חורבה"?
אבא איננו משיב על שאלתי. הוא רק מחייך מאוזן אל אוזן ופותח לאט את הדלת.
–  –   —  —
לקראת סוף הספר מספרת פועה שטיינר על החזרה אל סמטאות העיר העתיקה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. היא חוזרת לעיר העתיקה, הפעם כאשה צעירה, עם בעלה. החורבה נתגלתה לעיניהם במלוא חורבנה.אבל רבי עקיבא האיר בליבם אור של נחמה לדורות. מחורבן לנחמה:
–  –   —  —
הבטתי בשרידי הבימה המנותצת, בימת השיש. הלטתי פני בכפות ידי. זאת אפוא "החורבה", זה מה שנותר מן ההיכל הנהדר. ארון הקודש המפואר, הקירות המצוירים, החלונות הצבעוניים, הכיפה המכוכבת, הנברשות – הכל חרב...
אינני יודעת כמה זמן ישבתי כך. לפתע שמעתי נעירת חמור בוקעת מן המבנה שבחצר. ננערתי בבהלה והצצתי לתוכו. שני חמורים עמדו ולעסו קש מלוא הפה, וגללים מילאו את החצר. הדמעות, שחנקו כל העת את גרוני, מצאו להן פורקן, והחלו לנטוף על לחיי עוד ועוד.
חיים בעלי עמד על ידי, השמחה הייתה עדיין שרויה על פניו.
-          איך אתה יכול לשמוח?! – התרסתי,
-          איך את יכולה לבכות? – ענה.
-          בית הכנסת הגדול שלנו, מקום תפילתנו הפך לאורווה ואני לא אבכה?
-          אספר לך סיפור המובא בגמרא - אמר חיים –
לאחר חורבן בית המקדש, עלו פעם רבי עקיבא וחבריו לירושלים. כשהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. התחילו חכמים לבכות, ורבי עקיבא צחק.
שאלו חכמים את רבי עקיבא: מפני מה אתה צוחק?
שאל רבי עקיבא את חבריו: ומפני מה אתם בוכים?
אמרו לו חכמים: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה?
אמר להם רבי עקיבא: לכן אני צוחק. עכשיו יודע אני, שכשם שהתקיימה הנבואה על החורבן, כן תתקיים הנבואה על בניין ירושלים ובית המקדש.
– את בוכה ואני שמח. אני שמח שהערבים לא הפכו את "החורבה" למסגד או לכנסייה. טוב, שמלבד משפחות הפליטים המעטות לא התיישבו ערבים ברובע, לא פיתחו ולא בנו את המקום. כנראה ידעו בתוך תוכם שאנחנו נשוב הנה".
"כן" אמרתי מעודדת מעט, "הם ידעו. עתה נוכל לקומם את ההריסות באין מפריע.
-          עכשיו נקום ונבנה את הרובע כולו, ואת בית הכנסת 'החורבה' בתוכו.
כשם שהחורבן התקיים, כך יתקיימו כל נבואות הנחמה על בנין ירושלים".
   
–  –   —  —
ושוב, עוברות השנים, העיר העתיקה התמלאה מחדש בבתי יהודים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה, אבל החורבה נותרה בחורבנה שנים רבות. רק קשת אחת נישאה לגובה בבדידותה, זכר לפאר שהיה ואיננו, זכר לחורבן.
כעבור כשישה עשורים מחורבן העיר העתיקה בתש"ח, וכעבור כארבעה עשורים מהשיבה אליה בתשכ"ז, החליטה מדינת ישראל לשקם את החורבה מחורבותיה, ולבנותה מחדש בפארה הקודם. לאחר שנות מחקר, שיחזור ובנייה, נחנך בית כנסת החורבה בשעה טובה ובהתרגשות אדירה בראש חודש ניסן תש"ע 2010. בין החוגגים היו אנשים מבוגרים, שעוד זכרו את ה'חורבה' הקודמת, עמדו והתרגשו. גם פועה שטיינר, הילדה הקטנה של טרום מלחמת העצמאות, והאישה הצעירה של החזרה לאחר מלחמת ששת הימים, עמדה עתה בין החוגגים, והוסיפה פרק נוסף, לסיפורה, פרק שיסגור מעגל. מתפארה לחורבה, ושוב לתפארה.
–  –   —  —
ליל שבת בחורבה התש"ע -
הדלקתי את הנרות, כיסיתי את עיניי ובירכתי. לחשתי תפילה על אמא, על הבעל, על הילדים והנכדים, על עם ישראל כולו. שבת מיוחדת, שבת של סגירת מעגל.
 
אני למטה על יד הבית, מכל עבר נוהרים אנשים ל"חורבה". כן שוב נוהרים, כאילו לא שישים ושתיים שנה מפרידות ביני ובין הילדה הרכה בשנים, הפוסעת בדרך לבית-הכנסת, ידה בתוך ידו של אבא, שפניו מאירות והוא מקדים שלום לכל אדם. איתם אחותם הגדולה, המשגיחה תמיד שאיש לא יפגע, ומורה מתי יש להפוך את הדף, איפה עומדים, איך משתחווים.
 
אני רצה למעלה אל הגג של בית-כנסת הרמב"ן, משם הכניסה לנשים. נשים אחדות יורדות מולי – אין מקום הן מודיעות – אבל אני עולה ואיתי עוד ועוד נשים. אנחנו נחרצות, יש ויהיה מקום עבורנו, מוכרח להיות! עזרת הנשים מלאה עד אפס מקום, גם בעמידה כמעט שאין מקום. אינני יודעת איך, אבל בדרך נס מצאתי כסא פנוי, מתחת לאחד החלונות האחוריים. ממקומי אין רואים כמעט דבר. רק את הקצה העליון של ארון הקודש, את כתר הזהב הגדול שמעליו ומבעדו נשקף התלתן הצבעוני שבקיר המזרח.
 
"לכו נרננה", קולו של החזן הצעיר נתי ברעם, מלווה במקהלה נהדרת, פותח את התפילה החגיגית. הקולות נישאים באולם, כמו שירת הלויים. אנחנו שרים לקב"ה – שירת הודיה.
לכה דודי לקראת כלה... שירה אדירה פורצת. קבלת שבת ב"חורבה" – מציאות או דמיון?
עוד ועוד נשים וילדות נכנסות פנימה. אחרות מצטופפות בחדר המדרגות. אחת הבנות מנסה להגיע אל החלון שמאחוריי. צריך אוויר. היא לוחצת את ידי חזק ואומרת לי "מזל-טוב" לבבי.
הלב גואה. אנחנו מתפללים ב"חורבה"!
 
שמע ישראל. סוף סוף מגיעות הדמעות לעיני. פתאום אני חושבת על מיליוני היהודים שצעדו אל תאי הגזים, הוגים את המילים בשפתיים גוועות: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' א-ח-ד!
נוכחותם כובשת אותי, הרי הם כאן, חווים אתנו את התחייה.
   
יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
תפילת עמידה. אין מקום לפסוע, ואני אומרת לסובבות אותי:
בבית-המקדש "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". כך כתוב.
היו עומדים – מתקנת אותי אחת הנשים.
יעמדו – אומרת אחרת.
עומדים, עומדים – אני קובעת – העתיד וההווה כבר מתמזגים.

חורבות

אבן שואבת

גם שנים אחרי איחודה של העיר, ממשיכים רבבות המבקרים לפקוד את הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. אי אפשר שלא להתרגש מדבריו היוצאים מן הלב, של הרב מאיר יהודה גץ, ששכל את בנו אבנר במערכה על ירושלים, והתמנה להיות רב הכותל והמקומות הקדושים.
בסיור הראשון שנערך במנהרות-הכותל בהדרכתו (בשנת תש"ן – 1990), , אמר הרב:
אנו בראשית הדרך של המחילות. מיד לאחר שחרור המקום במלחמת ששת הימים, נהרו לכאן רבבות אלפי אנשים מדי יום ביומו. מה המאפיין את הכותל מיתר המקומות העתיקים בעולם? להבדיל, בשאר המקומות העתיקים בעולם, יכול אדם להרשות לעצמו לבקר פעם, פעמיים, אבל כאן יהודים לא נלאים לפקוד מקום קדוש זה יום ולילה, חול ושבת, ימי צער, עצב ושמחה.
אני מכיר יהודים שמעולם לא התפללו מחוץ לכותל...
ואני מעיד עלי שמים וארץ, כי אני נמצא בכותל כמה וכמה פעמים ביום ובלילה, נוגע באבניו מכוח תפקידי ועבודתי.
ה' עדי שבכל יום אני מתרגש מחדש בנגעי בו כמו ביום הראשון שראיתיו.
זה כוחו של הכותל – אבן שואבת.
מה מושך בו? לא השרידות העתיקה! אלא הקדושה האדירה, היא המושכת את עם ישראל. היהודי יודע פנימה עמוק בלב, שכאן ומכאן מתחילה קדושת עם ישראל, אלו השורשים של הקדושה הארצית של ירושלים וארץ ישראל, הקושרת כל יהודי באשר הוא שם, מקור הקדושה במקדש, בכותל המערבי.
–  –   —  —
בהמנון המדינה שנכתב על ידי נפתלי צבי אימבר, אנו מוצאים את כיסופי הדורות לציון, ומכריזים:
"עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים".
אנו זוכים להביט על אלפיים שנות-דור, ולראות אותם, ולו לרגע קט, במחרוזת נצחית אחת, שרשרת דורות ארוכה, שהתחילה פה בירושלים עם אבות אבותינו, והגיעה עד אל כל אחד ואחת מאיתנו!
היטיב לבטא זאת חיים חפר, בחתימת שירו 'הצנחנים בוכים':
"... אוּלַי זֶה מִפְנֵי שֶבַּחוּרִים בְּנֵי י"ט שֶנּוֹלְדוּ עִם קוּם הַמְּדִינָה, נוֹשְׂאִים עַל גַבָּם - אַלְפַיִם שָנָה".
–  –   —  —
 

אבן שואבת

סיפורו של צנחן

גם שנים אחרי איחודה של העיר, ממשיכים רבבות המבקרים לפקוד את הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. אי אפשר שלא להתרגש מדבריו היוצאים מן הלב, של הרב מאיר יהודה גץ, ששכל את בנו אבנר במערכה על ירושלים, והתמנה להיות רב הכותל והמקומות הקדושים.
בסיור הראשון שנערך במנהרות-הכותל בהדרכתו (בשנת תש"ן – 1990), , אמר הרב:
אנו בראשית הדרך של המחילות. מיד לאחר שחרור המקום במלחמת ששת הימים, נהרו לכאן רבבות אלפי אנשים מדי יום ביומו. מה המאפיין את הכותל מיתר המקומות העתיקים בעולם? להבדיל, בשאר המקומות העתיקים בעולם, יכול אדם להרשות לעצמו לבקר פעם, פעמיים, אבל כאן יהודים לא נלאים לפקוד מקום קדוש זה יום ולילה, חול ושבת, ימי צער, עצב ושמחה.
אני מכיר יהודים שמעולם לא התפללו מחוץ לכותל...
ואני מעיד עלי שמים וארץ, כי אני נמצא בכותל כמה וכמה פעמים ביום ובלילה, נוגע באבניו מכוח תפקידי ועבודתי.
ה' עדי שבכל יום אני מתרגש מחדש בנגעי בו כמו ביום הראשון שראיתיו.
זה כוחו של הכותל – אבן שואבת.
מה מושך בו? לא השרידות העתיקה! אלא הקדושה האדירה, היא המושכת את עם ישראל. היהודי יודע פנימה עמוק בלב, שכאן ומכאן מתחילה קדושת עם ישראל, אלו השורשים של הקדושה הארצית של ירושלים וארץ ישראל, הקושרת כל יהודי באשר הוא שם, מקור הקדושה במקדש, בכותל המערבי.
–  –   —  —
בהמנון המדינה שנכתב על ידי נפתלי צבי אימבר, אנו מוצאים את כיסופי הדורות לציון, ומכריזים:
"עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים".
אנו זוכים להביט על אלפיים שנות-דור, ולראות אותם, ולו לרגע קט, במחרוזת נצחית אחת, שרשרת דורות ארוכה, שהתחילה פה בירושלים עם אבות אבותינו, והגיעה עד אל כל אחד ואחת מאיתנו!
היטיב לבטא זאת חיים חפר, בחתימת שירו 'הצנחנים בוכים':
"... אוּלַי זֶה מִפְנֵי שֶבַּחוּרִים בְּנֵי י"ט שֶנּוֹלְדוּ עִם קוּם הַמְּדִינָה, נוֹשְׂאִים עַל גַבָּם - אַלְפַיִם שָנָה".
–  –   —  —
 

סיפורו של צנחן